<h1>חבור התשובה להמאירי — משיב נפש מאמר ב' פי"א</h1>
<h2>דף עג:</h2>
לבאר בו דין שאר ענויים, ר"ל רחיצה וסיכה ונעילת הסנדל ותשמיש המטה בפרטיהם, ומה שהתר מכלל מקצתם למי שכבר חלה עליו חובת ענוי, ודין מי שלא חל עליו חובת תענית כלל. שיר המעלות זכור יי לדוד את כל ענותו, אשר נשבע ליי נדר לאביר יעקב, אם אבא באהל ביתי אם אעלה על ערש יצועי, אם אתן שנת לעיני לעפעפי תנומה, עד אמצא מקום ליי משכנות לאביר יעקב [תהלים קל"ב], כבר חלקו מפרשים בבאור מלת מעלות אצל אלו המזמורים, מהם שפרשום על חמש עשרה מדרגות שהיו בהר הבית בין עזרת נשים לעזרת ישראל והיו עולין בהן מעזרת נשים לעזרת ישראל ואומרים שירה אחת במעלה אחת, ורבינו סעדיה ז"ל פירשם מלשון העלאת קול, רוצה בו על הנגון שהיו אלו השירים נאמרים בהרמת קול, ואפשר לבאר שהם כלם נאמרים להתבונן בהם בדרכי השם ובנפלאותיו, עד שמתוך בחינתו בהם יגיע לשלמות מעלות שכליות ואל עם יקראוהו, והוא סבת כתבו אותם אחר מזמור האלפא ביתא, כמו שהעירונו עליו היותו מונח על השלם בתכלית השלמות, וכבר באו בהם, ר"ל באלו המעלות רמיזות והערות אל כל מה שיבוקש באמונה, וכן יבאו תמיד בהם הערות על דרכי הלמוד, לכל הבא לדרוש את יי ודרכי הנהגתו בהם, איך צריך שיתנהג המבקש למצא דברי חפץ, לעזוב המותרות ולהשתדל בשלמות הנפש בכל כחו, אף לא בעי ישלח יד ר"ל להרוס מצב הגוף לגמרי, כמו שרמזנו, והוא הרמז אצלי באמרם [סוכה נ"ג ע"א] על באור אלו המעלות, בשעה שכרה דוד שיתין עלה תהום ובקש לשטוף את העולם כתב אחיתופל שם ונתן בתהום וירד שש עשרה אלפי אמה אמרו טוב היה לעולם שלא ירד כל כך שהמים צרך עולם הם אמר חמש עשרה מעלות ועלה חמש עשרה אלפי אמה והעמידן על אלף אמה, ובמדרש [בראשית רבה ט' ז'] אמרו וירא אלים את כל אשר עשה והנה טוב מאד [בראשית א'], וכי יצר הרע טוב אתמהא אלא מלמד שאלולי יצר הרע לא היה העולם מתקיים, והנה זה מבואר, ובאה הכונה בזה המזמור להעיר על השלמות, ואמנם בשלמעלה מזה הודיע דרכי למודו איך באו על הסדר ובלא הריסה כלל אמר [תהלים קל"א], יי לא גבה לבי ולא רמו עיני ולא הלכתי בגדולות ובנפלאות ממני, העיר על העדר ממנו גובה הלב לבלתי השען על בינתו, כי ירא לנפשו פן יחטיא כונת המבוקש ונשרף במחשבת סכלותו, ולא רמו עיניו לראות בספר ללמוד המתאחר לפני הקודם, ולא הלך בגדולות ובנפלאות לחקור במה שאין יד העיון שולטת בו, או לגלות מה שראוי להסתיר, על דרך אמרו ע"ה [שה"ש ד'] נפת תטפנה שפתותיך כלה דבש וחלב תחת לשונך, על צד מה שפרש בו אחד המפרשים, כמו שנודע במלת כלה שהיא נאמרת על השלם, כאמרם ז"ל [שהש"ר ד' י"א] מה כלה צריכה להתקשט בעשרים וארבעה תכשיטין ואם חסרה אחד מהם אינה כלה כך תלמיד חכם צריך להתקשט בעשרים וארבעה ספרים ואם חסר אחד מהם אינו תלמיד חכם, והרשהו בזה לנפת החכמות, מה שהרמז בו לנפת, שהוא דבש מעורב עם הפסלת, והוא רמז לחכמת העינויות המתפשטות מן הארץ אשר בלבנון עד האזוב אשר יצא בקיר, וכן הטבע הב"ח והדוממים וסוגיהם ומיניהם, ועל זה אמר נפת תטפנה וגו', אבל מה שאין בו פסלת אבל הוא כלו דבש וחלב, והוא הרמז אל החכמה העליונה, הזהירו להיותה תחת לשונו כמוס עמו חתום באוצרותיו, והוא שאמר הנה לא הלכתי בגדולות, ואחר כן אמר [תהלים קל"א] אם לא שויתי וגו', אמר שהוא שם נפשו בלמודו בהרגל מעט מעט כסדר, כענין הגמול אשר תגמלהו אמו ותזונהו מעט מעט, תחלה תרגילהו במאכלים שאפשר לסבלם ואחר כן ביותר מזוניים מהם על הצד שיתכן בטבעו לסבלם, והוא הרמוז אצלי גם כן באמרו [שם ח'], מפי עוללים ויונקים יסדת עוז, כמו שפירש ר' דוד קמחי ז"ל, ואמנם אל הכונה הנזכרת כפל מאמרו הנה ואמר [שם קל"א], כגמול עלי נפשי, להרחיב הבאור עוד שהוא אמנם רומז ומכוין אל הנהגת הנפש.
ואחר הודיעו דרכי הלמוד עם הודעת הדרכים המבוקשים כמו שכתבנו, רמז אל התכלית הנכבד והוא שבנה יסוד דבריו בזה המזמור על בנין בית המקדש, כמו שבא באמרו [תהלים קל"ב], עד אמצא מקום ליי וגו', אפשר שרמז בו על מקום המקדש, או אפשר שרמז במלת מקום מדרגת מעלה כפי מה שאפשר להמצאה, כמו שהתבאר במלת מקום, שהיא מלה משותפת תאמר לפעמים על מעלת האיש וערכו, כמו שבאר הרב ז"ל מאמרם ע"ה [כתובות ק"ג ע"ב] ממלא מקום אבותיו, וכן באר אמרו [יחזקאל ג'] ברוך כבוד יי ממקומו, ולהמשך המזמור על בנין המקדש אמר גם כן [תהלים קל"ב] קומה יי למנוחתך וגו', כהניך ילבשו צדק וגו', וכבר באה הקבלה [עי' זבחים נ"ד ע"ב] על פסוקים אלו שהוא אמנם אמרם בבנותו המזבח בגרן ארונה היבוסי על פי נביא והעלה עליו קרבן, ועד אותו זמן לא נודע מקום לבית המקדש, שכל אותם ת"פ שנה שמיציאת מצרים עד שנבנה בית ראשון לא היה מקום קבוע לבית המקדש, עד שנבחר מקום זה שבנה בו דוד את המזבח ושם בנה שלמה בית המקדש כמו שאמרו [שם קי"ב ע"ב], עד שלא הוקם המשכן התרו הבמות ועבודה בבכורות משהוקם המשכן נאסרו הבמות ועבודה בכהנים, באו לגלגל הותרו הבמות, באו לשילה נאסרו הבמות ולא היתה שם תקרה אלא בית אבנים מלמטה ויריעות מלמעלה, באו לנוב וגבעון התרו הבמות באו לירושלם ובנה דוד בית המקדש נאסרו הבמות ולא היתה להן עוד התר, וכן אמר שלמה ע"ה אלו בעצמם אחר שבנה בית המקדש, דרך משל לסלק שכינתו משאר מקומות ומיתר הבמות להשרותה במקום זה, כי מלת קימה, תאמר לפעמים על ענין תנועת השנוי וההעתק, ואמר כהניך ילבשו צדק וגו', אפשר שרמז אל בגדי הכהנה, או רצה בו היותם עודים בעדי הצדק להיותם על מתכונת היושר, מצד שהם עם מיוחד להיותו סגלה לעבודתו ית', ובחור אותו מכל שבטי ישראל, כאמרם ז"ל [עי' שוח"ט קל"ב] מכל הארצות לא בחר הקב"ה אלא בארץ ישראל ומכל ארץ ישראל לא בחר אלא בירושלם ומכל ירושלם לא בחר אלא בבית המקדש כך בכל האמות לא בחר אלא בישראל ומכל ישראל לא בחר אלא בשבט לוי ומכל שבטו של לוי לא בחר אלא בזרעו של אהרן, וידוע שכל זה לא היה אלא לכונת הערה אל השלמות, כמו שבאה הכונה לבחירת ארץ ישראל להיותה מקום לחכמה, כמו שבארו רבים באמרו [ישעיה ל"ג] ובל יאמר שכן חליתי העם היושב בה נשוא עון, וכן באמרו [תהלים מ"ח] גדול יי ומהלל מאד בעיר אלינו הר קדשו, והוא הסבה להיות כל החכמים משתוקקים לחסות בצלה, והוא אמרם [עי' ירושלמי נדרים פ"ו ה"ח], למען תהיה תורת יי בפיך [שמות י"ג], חביבה עלי כת קטנה שבארץ ישראל מכל סנהדרי גדולה שבחוצה לארץ, וכן העידו במקום אחר אמרו ז"ל בתלמוד ירושלמי [כתובות פי"ב ה"ג], אתהלך לפני יי בארצות החיים [תהלים קט"ז], והלא אין ארצות החיים אלא צור וקסרי וחברותיה תמן זולא תמן שובעא אלא מאי כדון ארץ שמתיה חיים לעתיד לבא, מעתה רבותינו שבגולה הפסידו, אמר להם [משלי ט'] אם חכמת חכמת לך, מעתה אפילו ירבעם בן נבט וחבריו, אמר ליה גפרית ומלח שרפה כל ארצה, התבונן איך העידו על אמתת הכונה, ואמר [תהלים קל"ב] בעבור דוד עבדך, להיות הוא החושק והנכסף אל זה הבנין עד שבאתהו המניעה עליו, וחבת תשוקתו להיותו הערה אל תכלית כל מה שאפשר לפי זכות הרכבתו, שמתוך ענין זה גם כן יתעורר היות הרכבת יסודותיו נקיה וזכה מהרכבת שאר ב"ח, כי אחר שצורתו זכה ורצה השם להרכיבה בחמר היה מחסדו לתת לה מדור לפי כבודה, ועל זה הצד אמר השלם ע"ה [שה"ש א'], לסוסתי ברכבי פרעה דימיתיך רעיתי, כי המרכבה שהיה שלמה ע"ה מוציא ממצרים לא היתה רק ארבע סוסים, והיה מוציא משם הנבחרים שאפשר להמצאם אמרו [מ"א י'], ותעלה המרכבה ממצרים בשש מאות כסף וסוס בחמשים ומאה, ואמר הנה לסוסתי וגו', כלומר אני מדמה הרכבת טורי יסודותיך למרכבה, שהייתי מוציא ממצרים שהיו ארבעה היותר נבחרים שאפשר להמצא בגבולה, ועם התבונן זה ישים לבו עד מקום אשר יוכל לשית עצות בנפשו וישתדל במה שראוי לו, מצורף אל מה שיתעורר אליו מתוך הענין ההוא בפרטי כל מה שיבוקש באמונה, כמו שבארנו דרך כלל, והוא אמרו על זה הענין [תהלים קל"ב] זכור יי לדוד את כל ענותו, כלומר שכל ענויו וכל השתדלותו בשוללו מעליו תענוגי הזמן לא היתה רק להגיע אל זאת המדרגה, והוא שרמז שם [שם] זאת מנוחתי עדי עד פה אשב כי אויתיה, והיא הכונה במה שבא בספור ענין דניאל בתפלתו ובצומו ובהתענותו שהוא אל זאת הכונה גם כן כמו שאמר בפרוש [דניאל ט'], ולא חלינו את פני יי אלינו לשוב מעוננו ולהשכיל באמתך, והוא שבאה תפלתו לבנות חרבות מקדשי אל כמו שאמר [שם], ישוב נא אפך וחמתך מעירך ירושלם הר קדשך, ואמר [שם] שמע אלינו אל תפלת עבדך וגו' והאר פניך אל מקדשך השמם, והוא שבא אליו בבשורת נבואתו [שם י'], אל תירא דניאל כי מן היום הראשון אשר נתת אל לבך להבין ולהתענות לפני יי אליך נשמעו דבריך, הכונה באמרו להבין ולהתענות, היות סבת תעניתו ותפלותיו להמציא התכלית המבוקש, והוא שיחס בזה מלת הבינה, והיא הסבה לשולל עצמו מכל תענוג חמרי אם אכילה ושתיה אם שאר תענוגים גופניים, כמו שאמר בספור תעניתו [שם], לחם חמודות לא אכלתי ובשר ויין לא בא אל פי וסוך לא סכתי, הראה על מי שכונתו בצומו ובתעניתו כונה רצויה, והיא לבא על תכלית מה שאפשר לו, שמחוקי ומטכסיסי הנהגתו לשלול עצמו תענוג, והוא שבא בזה המזמור גם כן [תהלים קל"ב] את כל ענותו, רמז במלת כל ענותו, על כל צד שאפשר להתענותו במניעת כל תענוג, וכן אמר שלמה לאביתר [מ"א ב'] ענתות לך על שדיך כי איש דמים אתה וביום הזה לא אמיתך כי נשאת ארון יי אלהים לפני דוד אבי וכי התענית בכל אשר התענה אבי, ומאלו הצדדים הוסיפו בצום כפור מניעת אלו התענוגים, ר"ל רחיצה וסיכה ונעילת הסנדל ותשמיש המטה, וכדי להביא סמך לדבריהם הוציאו ענינם מכח המקראות המוכיחים שמניעתם של אלו נקראת ענוי, והוא ששאלו [ע"ו ע"ב] סיכה דאקרי ענוי מנא לן, והביאו סמך למניעתה ממה שהזכרנו במאמר דניאל [דניאל י'] וסוך לא סכתי, ונאמר עליו להבין ולהתענות נשמעו דבריך, ורחיצה שמניעתה נקראת ענוי הביאו סמך ממה שנאמר בדוד בברחו מפני אבשלום [ש"ב י"ז], העם רעב וצמא ועיף במדבר, ופרשו רעב מלחם, וצמא ממים, עיף מרחיצה, וכן נעילת הסנדל שמניעתה נקראת ענוי יצא להם ממה שנאמר שם גם כן [שם ט"ו], ודוד עולה במעלה הזיתים עולה ובוכה וראש לו חפוי והוא הולך יחף, וענין תשמיש המטה הביאו סמך למניעתו ממה שנאמר בתורה [בראשית ל"א], אם תענה את בנותי ואם תקח נשים על בנותי, ופרשו בו אם תענה מתשמיש, ואם תקח מצרות.
ואחר שבארנו ענינם דרך כלל נשוב לבאר כל אחד מהם בפרטיו כפי הצורך, ואמר שהלכה רווחת בידינו שלא לרחוץ ביום הכפורים בין בחמין בין בצונן בין כל גופו בין אבר אחד אפילו אצבע קטנה, כמו שיתבאר ממה שאמרו [פסחים נ"ד ע"ב], אסור להושיט אצבע במים בט' באב כדרך שאסור ביום הכפורים, ואמרו ז"ל [יומא ע"ז ע"ב] אסור (כל) [לרחוץ מקצת] גופו ככל גופו, אלא שהותר מכלל ענוי למלך ולכלה כמו שאמרו ז"ל, המלך והכלה ירחצו פניהם, ואמרו בגמרא [ע"ח ע"ב] מלך מאי טעמא, משום [ישעיה ל"ג] מלך ביפיו תחזינה עיניך, והוא שזה, כמו שיתבאר, מטכסיסי המלכות, ר"ל היות מתהדר ומסתלסל בעצמו כדי להיות נכבד ומתנשא לעין רואיו לבעבור תהיה יראתו על פניהם כמו שקדם, על צד אמרם גם כן [סנהדרין כ"ב ע"ב] מלך מסתפר בכל יום, וכן פרשו הטעם על מה שהתירו רחיצה לכלה כדי שלא תתגנה על בעלה, וכבר שאלו בגמרא עד היכן נקראת כלה לדין זה, והשיבו עד שלשים יום, בדמיון אמרם במקום אחר [כתובות ד' ע"א] אין מונעין תכשיטין מן הכלה כל שלשים יום, וכן הותר מכלל ענוי זה למי שהוא חולה וצריך לרחיצה או נהנה בה אע"פ שאין בו סכנה, ולכל מי שיש ברחיצתו סרך נקיות, או סרך מצוה, או שיהא באותה רחיצה צד צורך לשמירת כלים, או פירות, או שאר ממון, וכלל הדבר בהיתר רחיצה כל זמן שיהא אי זה טעם באותה רחיצה, שלא תהא עקרה לטבילת תענוג, ויתבאר התר טבילה לצורך נקיות ממה שאמרו ז"ל, אסור לרחוץ מקצת גופו ככל גופו ואם היה מלוכלך בטיט ובצואה רוחץ כדרכו ואינו חושש, פירוש רוחץ מקום הטנופת, שאין כאן היתר טבילה לכל הגוף, שכבר התנקה אותן המקומות, והוא הדין אם נתלכלך כל גופו להתיר לו טבילה גמורה, למדנו היתר רחיצה במקום שאין טיבה אלא משום נקיות, ובענין ענוי של סיכה אמרו, אסור לסוך מקצת גופו ככל גופו ואם היה חולה או היו לו חטטין בראשו סך כדרכו ואינו חושש, פירוש אם היה חולה אפילו חולה שאין בו סכנה, ואין אוסרין לו סיכה גזרה משום שחיקת סמנים כמו שאנו גוזרין בסיכה בשבת, ומזה המין מה שהתירו ברחיצה להיות אשה מדיחה ידה במים ונותנת פת לתינוק, כמו שאמרו ז"ל מדיחה אשר ידה במים ונותנת פת לתינוק ואינה חוששת, אמרו עליו על שמאי הזקן שלא רצה להאכיל בידו אחת וגזרו עליו שיאכיל בשתי ידיו, ופירש אבי(ה)[י] הטעם משום שיבתא, והוא רוח רעה ששורה על הידים, ושמועה יש שפרשה שלא נטל ידיו בשחרית שאם נטל ידיו בשחרית כבר פסקה מהם רוח רעה, ורבינו תם פירשה בשנטל ידיו בשחרית, ומטעם זה מתיר ליטול את ידיו בשחרית, שאם מטעם שיבתא התרנו לו ליטול מפני התינוק, כל שכן שאנו מתירין לו מפני סכנת עצמו, והם אמרו [שבת ק"ח ע"ב] יד לעין תקצץ יד לפה תקצץ, ושמועה זו בשנטל הוא בשחרית, ומטעם שיבתא מועטת נגעו בה, אעפ"י שנטל בשחרית מכל מקום אחר שהסיח דעתו יש לחוש לשיבתא מועטת, שהיא כדאי להזיק לקטן ולא לגדול, ומפני זה פרשו באוכל מחמת מאכיל שאין המאכיל צריך נטילת ידים אבל לקטן צריך, וכבר הקשו עליו מה שאמרו באותה שמועה, ר"ל בענין אוכל מחמת מאכיל, שאמרו שם שהאוכל צריך נטילת ידים ולא המאכיל, אמרו שם בפרק כל הבשר [שם], אבוה דשמואל אשכחיה לשמואל בריה דקא בכי אמר ליה אמאי קא בכית, אמר ליה דמחיין רבאי, אמר ליה ואמאי מחייך, אמר ליה דאמר לי ספית אומצא לבראי כי לא משי ידך, אמר ליה ואת אמאי לא משית ידך, אמר ליה הוא אכיל ואנא משינא, אמר ליה לא מסתיא דלא גמירי אלא דממחא נמי מחו, והלכתא אוכל מחמת מאכיל אוכל צריך נטילת ידים מאכיל אינו צריך נטילת ידים, זהו לשון השמועה, והרי למדנו שאף לאכילת קטן אין מאכיל צריך נטילת ידים, שהרי שמואל לקטן היה מאכיל ועליו הוא אומר שאינו צריך נטילת ידים, ושמועה זו של בית שמאי לדעת זה פרושה בשלא נטל שחרית, למדנו מכל מקום שהותר מכלל רחיצה להדיח ידיו כדי לתת פת לתינוק, והוא הדין שהותר מכללה לחולה הצריך לרחיצה או נהנה ממנה, וכבר כתבו זה הגאונים בפירוש עד שלא הזקיקו עצמן להביא ראיה בזה כלל.
וממה שהותר מכלל רחיצה מפני צד מצוה הוא מה שאמרו בגמרא [פ"ח ע"א], כל חייבי טבילות טובלין כדרכן ביום הכפורים נדה ויולדת טובלות כדרכן ביום הכפורים, פירוש אם הגיעו בו סוף שבעה, בעל קרי טובל והולך עד המנחה, פירוש אם אירע לו קרי קודם לכן כדי שיוכל להתפלל תפלת מנחה, אבל אם ראה מן המנחה ולמעלה לא יטבול, פירוש אלא ממתין עד שתחשך, שהוא סובר תפלת נעילה בלילה, ר' יוסי אומר טובל והולך כל היום כלו, מפני שדעתו של ר' יוסי שתפלת נעילה ביום, ואם כן טובל כדי להתפלל תפילת נעילה, זו היא גירסת רש"ז ופרושה, אלא שקשה לרב אב בית דין ז"ל שאר חייבי טבילות היאך טובלין ביום הכפורים, אם מטעם תפלה כדין בעל קרי, הרי יכולין להתפלל בלא טבילה, אם מטעם טבילה בזמנה מצוה כמו שאמרו בשמועה אחרת סמוכה לזה שהקשו ממנה כמה יראה בה לר' יוסי דבריו סותרין זה את זה ונגעו בה מטעם טבילה בזמנה מצוה והוא אמרם ז"ל, הזב והזבה והמצורע והמצורעת בועל נדה וטמא מת טבילתן ביום נדה ויולדת טבילתן בלילה בעל קרי טובל והולך כל היום כלו ר' יוסי אומר מן המנחה ולמעלה לא יטבול, והקשו ממנה מדברי ר' יוסי לדברי ר' יוסי, והעמידוה בגמרא כשהתפלל תפלת (המנחה) [נעילה] (ואם) [ו]אין עוד שם תפלה, וחזרו והקשו בגמרא אם בשהתפלל מה טעמא של תנא קמא, ומאי זה צד יתירו לו טבילה, והעמידוה על טעם טבילה בזמנה מצוה, אם כן בשמועה זו הראשונה אעפ"י שהם סוברים תפלת נעילה [זמנה בלילה], מכל מקום היה לנו לחזר בהתירה מצד טעם טבילה בזמנה, ומפני זה גורס הרב הנזכר ז"ל בשמועה ראשונה, כל חייבי טבילות טבילתן ביום, פירוש בשאר ימות השנה, נדה ויולדת טבילתן בלילה, פירוש בשאר ימות השנה גם כן, שאין לה טבילה עד שישלימו לה ימי טומאה ואף בשמיני שכבר שלמו ימי טומאתה אין טבילתן אלא בלילה, וכמו שבא הטעם על זה במסכת נדה [ס"ז ע"ב] משום סרך בתה, בעל קרי טובל והולך וכו', פירוש ביום הכפורים, ומטעם תפלה שבעל קרי אסור בדברי תורה ותפלה כמו שאמרו ז"ל [ב"ק פ"ב ע"א] עזרא תקן טבילה לבעלי קריין, ומזה הצד נראה לי שהשמיט הרב אלפסי ז"ל אותה שמועה, ר"ל כל חייבי טבילות טובלין כדרכן, ולא הביא אלא על ענין טבילת בעל קרי שהביא מה שאמרו בגמרא [פ"ח ע"א], הרואה קרי ביום הכפורים יורד וטובל ולערב ישפשף, לערב סלקא דעתך, אלא אימא ואם מבערב ישפשף, פירוש אם ראה קרי ביום יורד וטובל ואין צריך שפשוף, מפני שהמים מעבירין אותו לשעתו, ואם ראה מבערב שכבר נתיבש ביום בשעת טבילתו ישפשף בידו על מקומו, אלא שהר"ם ז"ל [הל' שביתת עשור פ"ג ה"ג] כתב, שבזמן הזה כבר נתבטלה תקנת טבילת בעל קרי, כמו שאמרוה [ברכות כ"ב ע"א] בטלוה לטבילתה, ואסור לו לטבול אחר שאינו צריך טבילה, אלא מעביר מפה על הלח ומשפשף במים את היבש ומתפלל, שלא התירו לרואה קרי לטבול אלא כשתקנו טבילה לבעלי קריין אבל בזמן הזה אין טבילה בעל קרי אלא מנהג ואין מנהג להתיר את האסור אלא לאסור את המותר, ודברים אלו נכונים ועומדים על בוריה של הלכה, אלא שמכל מקום כבר שמענו בחכמים גדולים שהיו נוהגים לטבול ולא היתה תפלת יום הכפורים חביבה אצלם אלא אם כן בטהרה יתירה, אלא שמכל מקום לא היו מורים אלא לעצמם ובצנעה, ואלו ואלו לדבר מצוה נתכוונו.
ומצד זה התירו הגאונים היתר פשוט למי שנכנס לבית הכסא לרחוץ ידיו כדרכו אע"פ שאין ידיו מלוכלכות וכן ברגליו אם יש שם חשש ניצוצות, וכן הדין נותן מפני שאי אפשר להתפלל אחר שנכנס לבית הכסא בלא נטילת ידים, אלא שרבינו ת"ם ז"ל עם היותו מתיר נטילה בשחרית מפני השיבתא כמו שכתבנו, אסר כל נטילה אחרת אפילו בשעה שהוא יוצא מבית הכסא מפני שאפשר להתנקות בצרור, והר"א כתב בדין היתר נטילה מפני השיבתא לא הוצרך [אלא] מחצי הלילה ואילך שאין שם נטילה, אבל שחרית נוטל כדרכו מפני שהוא רחיצת מצוה, שהרי נטילת ידים מצוה היא עד שמברכין עליה, ואם אין בה מצוה ברכה מה טיבה, ואמרו ז"ל [פסחים מ"ו ע"א] לגבל ולתפלה ד' מילין ולנטילת ידים ג', אלמא מצוה לחזר אחר המים, ואפילו נפנה בשאר היום ואינו (צריך) [צורך] תפלה אלא לנקיות בעלמא נוטל את ידיו, שאין מחמירין בה יותר ממי שהולך להקבל לפני רבו, הואיל ואין מתכוין להקר, שאיסור רחיצה אינה אלא מאיסור חכמים ולא אסרו אלא במתכוין להקר, ויש שהקשה והלא פסיק רישיה ולא ימות הוא, ואי אפשר לומר בדין פסיק רישיה שלא נאמר באיסור חכמים, שהרי בשמועת [סוכה ל"ג ע"ב] אין ממעטין הדס ביום טוב מפני תקון כלי והתיר ר' אלעזר ב"ר שמעון את הדבר מטעם דבר שאינו מתכוין, והקשה לו בעל התלמוד והלא פסיק רישה הוא וכו', והרי ענין גזירת התקון כל שאין ענינה אלא מאיסור חכמים והיה מגלגל עליה דין פסיק רישיה, מכל מקום לדעת הרב אין אסור רחיצה כלל למי שאינו מתכוין להקר, או שאפשר להעמיד את הדבר למי שאין לו הנאה ברחיצה, זהו דעת הרב, אלא שהקשו עליו מה שאמר שאין אסור רחיצה אלא מאיסור חכמים, שהרי מרבוי מקראות של תורה נתרבו כל הדברים הנקראין ענוי כמו שכתבנו, ועוד שהרי אמרו [ע"ד ע"א] לא אמרו ענוש כרת אלא מאכילה ושתיה וכו', ומאחר שהוצרך להוציאו מדין כרת למדנו שאסור תורה רבוץ עליהם, סוף דבר הרבה מן הגאונים מסכימים לדעת זה, מהם מי שכתב בפירוש מי שיצא מבית הכסא נוטל ידיו אפילו שלא במקום תפלה כגון שכבר התפלל כדי להעביר טומאת ניצוצות, וסמכו דבריהם למה שאמרו ז"ל [לעיל כ"ח ע"א], זה הכלל היה במקדש כל המטיל מים טעון קדוש ידים ורגלים, ואמר עולא [שם כ"ט ע"ב] בשלמא רגלים משום ניצוצות אלא ידים מאי טעמא ואמר אביי זאת אומרת מצוה לשפשף, ויש שהתיר את הדבר מפני עפר בית הכסא שטנופת מעורבת בו, אבל רחיצת הפנים לא מצאו בה התר אלא למי שהיו עיניו נוזלות או למי שאי זו ליחה מועטת מתקבצת בעיניו בעת השינה, שזה אצלם במקום טנופת והתירו להעביר את היד טופחת עליהם, אבל פנים עצמן לא התירו להם אלא העברת מפה מצוננת כמו שהיה ר' יהושע נוהג, כמו שאמרו ז"ל זעירי בר חמא אמר ליה ליוסף ברי דר' יהושע בר אורין תא ואימא לך מלתא מעליתא דהוה עביד אבוך ערב ט' באב מביאין לו מטפחת ומקנח בה ידיו פניו ורגליו למחר מעבירה על גבי עיניו ואינו חושש, ערב יום הכפורים שורה אותה במים ועושה אותה כמין כלים נגובים למחר מעבירה על גבי עיניו ואינו חושש, זו היא גרסת הרב אלפסי ז"ל, ואע"פ שלפי הנסחא זו נמצא ט' באב חמור מיום הכפורים, לא משום חומר הוא אלא משום תוספת אבילות, ומכל מקום מפה שרויה ביום הכפורים עצמו אסור משום סחיטה, ואף בשרויה מבערב צריך שיעשנה כמין כלים נגובים, ר"ל שיסחוט את המים והיא מתנגבת כל הלילה, ומעבירה על עיניו ליהנות בה בקינוח עיניו ולהעביר שינה מהם, אבל נטילת ידים ולשפשף ניצוצות שעל רגליו אין מפה מועלת כלל, ומפני זה רוחץ את ידיו ורגליו כחול גמור ומשפשפן ביד הכל כמו שכתבנו.
וממה שהתירו מפני צד מצוה גם כן, מה שאמרו בגמרא ההולך להקביל פני רבו או פני אביו או פני מי שגדול ממנו בחכמה עובר במים עד צוארו ואינו חושש, ואמרו ז"ל על זה, אבעיא להו הרב אצל תלמיד מאי, ולא יצאה להם בגמרא הלכה רווחת על זה, אלא שרב נחמן בר יצחק שהעיד בגמרא אנא חזיתיה לזעירי דאזל לגביה רב חייא בר אשי תלמידיה, והשיב רב אשי לרב נחמן ההוא רב חייא בר אשי הוא דאזיל לגבי דזעירי רביה, ומזה המין גם כן מה שאמרו בגמרא רב יוסף שרא להו לבני תרבו למעבר ולמיתי לפרקא ולמיזל, אמר ליה אביי נהי דלמיתי מצוה קא עביד, למהדר מאי מצוה קא עביד, אמר ליה כדי שלא תהא מכשילן לעתיד לבא, שאם לא תתיר להם לחזור לבתיהם לא יבאו למצוה, וכן אמרו בגמרא רב יהודה ורב שמואל בר יהודה הוו קיימי אגודא דנהר פפא (אמר) אמעברא דהצדד, פירוש מעבר שבאותו מעבר שהוא כנגד מקום אחר שהוא נקרא הצדד, הוה קאי רמי בר פפא מהאי גיסא ורמא בהו קלא מהו למעבר ולמיתי קמי רבנן למשאל שמעתא, אמרו ליה ובלבד שלא יוציא ידיו מחפת חלוקו, איכא דאמרי אמר להו רב שמואל בר יהודה ובלבד שלא יוציא ידו מחפת חלוקו, וענין הוצאת היד מתחת שולי החלוק הוא, שלא יגביה שולי החלוק על זרועו, שאין זה נראה כמלבוש אלא כמי שנושאה על כתפו, וכבר אמרו במסכת שבת [קמ"ז ע"א] היוצא בטלית מקופלת על כתיפיו בשבת חייב חטאת, ואמרו בגמרא [ע"ח ע"א] על זה תינח יום הכפורים דליכא מנעל בשבת דאיכא מנעל מאי אמר ר' נחמיה חתניה דבי נשיאה אנא חזיתיה לר' אמי ור' אסי דמטו עורקמא דמיא ועברוה דרך מלבוש, ר"ל נעליהם ברגליהם, ולא היו חוששין שמא ישלפו מעל רגליהם ויבאו להעבירם ברשות הרבים, ושאלו עוד בגמרא סנדל מאי, ר"ל שאינו צריך לקשרו ולהדקו יפה כמו מנעל, ואמרו שם אמר רב ניחומי אנא חזיתיה לרבינא דמטא עורקמא דמיא ועברוה דרך מלבוש, רב אשי אומר סנדל לכתחלה לא, וכן פסק הרב אלפסי ז"ל, ומזה המין גם כן מה שאמרו חייבי טבילות טובלין כדרכן ואין חוששין, וכבר בארנו ענינו.
וממה שהתירו אף לשם צד צרך ממון הוא מה שאמרו רבא שרא להו לבני עבר ימינא למעבר לנטורי פירי ר"ל שהיו להם פרדסים בעבר הנהר, ואמר ליה אביי לרבא תניא דמסייע לך שומרי פירות עוברין עד צוארן במים ואינן חוששין, ונמצא מכל מקום שכל טבילה או רחיצה שלא יהא בה אי זה צד מצדדין אלו שהזכרנו אלא שהוא מתכוין להקר עצמו ולהתענג אסור, ולא טבילה בלבד אלא אף ישיבה במקומות הלחים כדי להקר ולהתענג הוא מתולדות הרחיצה ואסור, אבל נגיעה בדברים הקרים כדי להצטנן ולהקר מותר, כל זמן שלא יהא שם לחות מים, ויתבאר כל זה ממה שאמרו [ע"ח ע"א], תאני רב יהודה בר גרגרת אסור לישב על גבי הטיט ביום הכפורים, אמר ר' יהושע בן לוי ובטיט המטפחת, אמר אביי ובטופח על מנת להטפח, ר"ל שאם לחות אותו הטיט גדול כל כך עד שאם יד נוגעת בו תהא אותה היד טופחת כל כך עד שתהא מטפחת בגד או ידו האחרת או דבר אחר בנגיעתה, (בטיט מותר) ואמר רב יהודה מותר להצטנן בפירות, רב יהודה מצטנן בקרא, רבא מצטנן בינוקא, ר"ל שבשרו קר, רבה מצטנן בכסא דכספא ואמר רבא כסא דכספא מליא אסור חסיר שרי, פירוש כשהוא מלא חוששין שמא ישפכו המים על בשרו אבל בחסר אין חוששין לכך ומותר, אע"פ שכיון בנתינת מים לתוכו כדי להוסיף בקרירות הכוס, ואמרו שם דפחרא בין מלא בין חסר אסור דמשחל שחיל, ר"ל שהמים נוזלים דרך דפנותיה, כמו שהעידו במקום אחר [פסחים ל' ע"ב] חזינא להו דמדייתי, ואמרו שם רב אשי אמר אפילו כסא דכספא בין מליא בין חסירא אסיר אתי לאיזדכויי, ר"ל שמא ינענע הכלי ויתנועעו המים שבתוכו וינתזו על בשרו, ומזה המין היה מנהגו של ר' יהושע במה שהיה מעביר מפה על גבי עיניו, ר"ל שכונתו לא היתה אלא להצטנן ולהקר את פניו לא לשם רחיצה, והוא שכתב הר"ם ז"ל [הל' שביתת עשור פ"ג ה"ה] מעבירה על גבי עיניו ואינו חושש אע"פ שיש בו קור הרבה, וכן כתב רבינו תם ז"ל, והביא ראיה ממה שהביאה עם אותם הדברים העשויים להקר, אבל בדין מצטנן בכוסות הן של כסף הן של חרס לא באר בו הר"ם ז"ל [שם ה"ד] כל הצורך שלא הביא אלא דין המלאים לא דין החסרים, והוא תמה.
וכשם שהותר מכלל ענוי רחיצה וסיכה כמו שבארנו כך הותר מכלל ענוי נעילת הסנדל, והוא שהתירו לצאת בסנדל של שעם, הוא מין ממיני הגומא וכן בסנדל של שאר מיני גמי, וכן מותר לכרוך בגד על רגליו, שכל אלו אין נקראים מנעל, ולפיכך מותרין לכל אדם אע"פ שיש תענוג בקצת מהם, ולא עוד אלא שבמנעל עצמו מותר אם הוא חולה אע"פ שאין בו סכנה, וכל שכן למי שמתירא מפני הסכנה כענין חשש עקרב שמותר, ויתבאר ענין סנדל של שעם, והדומים לו מאותם שאינם נקראים מנעל ממה שאמרו [ע"ח ע"ב], מהו לצאת בסנדל של שעם ביום הכפורים עמד ר' יצחק בר נפחא על רגליו ואמר אני ראיתי את ר' יהושע בן לוי שיצא בסנדל של שעם (בתענית צבור) [ביום הכפורים] ואמינא ליה אנא בתענית צבור מאי ואמר לי לא שנא,
ואיכא דאמרי אני ראיתי וכו' שיצא בסנדל של שעם
בתענית צבור ואמינא ליה אנא ביום הכפורים מאי ואמר
לי לא שנא, ופירוש תענית צבור הוא מאותם התעניות הנגזרים מפני הגשמים שאסורים בנעילת הסנדל כמו שיתבאר בענין באור הלכות תעניות, ואמרו בגמרא רב יהודה נפיק ברהיטני, בו במנעל העשוי מתבן של חטים, ויש שגורסין (ברהיטני) [בדהיטני], ופרש"ז שהוא גם כן מין גמי, ויש שגורסין ברהינוני ומפרשין בו מנעל העשוי מתבן של חטים, אביי נפיק (ברהיטני) [בדהוצני], הוא מנעל העשוי מכפות תמרים, רבא נפיק בדיקולי, והוא מנעל הנעשה מאותן נצרי דקל בחור שעושין בה הסלים, והטעם בהיתרן של אלו מפני שאין להם שם מנעל, ואע"פ שכל אלו (יש להם התר הדברים אשר בנעילתן תענוג) [הדברים יש בנעילתן תענוג יש להם התר] הואיל ולא נקראו בשם מנעל, וממה שהקשו על מה שהיה מתיר נעילת כל מה שלא נקרא סנדל ממה שאמרו במסכת שבת [ס"ה ע"ב], הקטע יוצא בקב שלו דברי ר' מאיר ר' יוסי אוסר ושוין ביום הכפורים שאסור, למדנו הימנה שלדעת ר' יוסי אינו מנעל והוא הטעם שהוא אוסרו בשבת ואע"פ שאינו מנעל אסרו ביום הכפורים, ותירץ אביי התם משום דאית ביה בית קבול כתיתים, פירוש חתיכות בגדים כדי לעמוד שוקו עליהם, ומפני התענוג הוא שאוסרו, ושכנגדו חולק עליו בזה כמו שאמרו, אמר ליה רבא וכל היכא דאיכא תענוג וליכא מנעל מי אסיר והא רבה בר חנא כריך סודרא אכרעיה ונפיק ותו מדקתני סופא אם יש לו בית קבול טמא, ר"ל מקבל טומאה מפני שלא נקרא זה פשוטי כלי עץ, אלא אמר רבא בין לר' מאיר בין לר' יוסי (פירוש) מנעל הוא [פירוש] ומפני זה הם שוים לאסרו ביום הכפורים, אלא שבשבת נחלקו, שאע"פ שהוא מנעל ואין בו איסור מתורת משוא אוסרן ר' יוסי כמו שהוזכר שם הטעם דלמא פסיק ואתי לאתויי ארבע אמות ברשות הרבים, אבל של שעם ורהיטני ודהוצי ושאר הדומים אין להם שם מנעל ומפני זה מותרות, לפי דרכנו למדנו שכל שאין בו משום מנעל אע"פ שיש בו קצת תענוג מותר.
וממה שצריך לבאר בהיתר סנדל של שעם וחבריו הוא, שיש הרבה מן הגאונים שלא התירו אלא לצאת בהם בחצרו ובתוך ביתו אבל לא ברשות הרבים, שמאחר שאין להם שם מנעל כמו שכתבנו הרי הן משוי ואינו דרך מלבוש ואסור להעבירו ברשות הרבים, וכן כתב הראב"ד על אנפליא של בגד העשויה כתבנית מנעל שאסור לצאת בשבת וביום הכפורים לרשות הרבים הואיל ואין לה שם מנעל, ולא הותרה [אלא] בתוך ביתו או בחצרו, וכל מה שאמרו בהתר סנדל של שעם ודהיטני ודהוצי כלם לא הותרו אלא בביתו וחצרו אבל [לא] ברשות הרבים, ובמסכת יבמות פרק מצות חליצה אמרו אבל מטייל הוא ביום הכפורים באנפליא בתוך ביתו, למדנו שברשות הרבים אסור, ואע"פ שבמסכת שבת אמרו בפרק במה אשה יוצאה [ס"ד ע"ב], שכל מה שאסרו לצאת בו ברשות הרבים אף בחצר אסורה גזרה שמא יצא בו ברשות הרבים, כבר תרצו בזה שבענין זה אין מחמירין בכך הואיל ובעצמו אין היתרו פשוט לכל ועל ידי שאלה לחכם הוא שמתירין לו מזכירין לו איסורו בשעת התירו ולא יבא לידי העברה לרשות הרבים, ויש מי שתירץ שאותה שאמרו כל מה שאסרו ברשות הרבים אסור בחצר וכו', ענינה כשהוא נושאה דרך מלבוש וברשות הרבים מפני הטעם שנזכר שם, ר"ל דילמא שליף, ושמא אם בחצר לא ישימו על לבם חשש גזירה זו ויצאו לרשות הרבים, אבל מה שאנו מתירין את אלו בחצרו ענינם שלא בדרך מלבוש, ויש מן הגאונים שהתירו את אלו אף ברשות הרבים שאע"פ שאין להם שם מנעל מכל מקום דרך מלבוש הוא ואין בו משום משוי, והביאו ראיה לדבריהם שאמרו אלו לא בא היתירן של אלו אלא בתוך ביתו ובחצרו מה ענינם להתיר של אלו, והלא אף מנעל עצמו יש מי שמתירו בתוך ביתו מטעם מה שאמרו בענין אבל [מו"ק כ"ד ע"א], אבל הוא מטייל באונקליי בתוך ביתו, פירוש בעטיפה, ור"ל בשבת, ודאי הוא הדין לכל דיני אבלות, שכל מה שהוא עושה בתוך בית שלא בפני רבים לא נקראת מניעת תענוג אלא מה שהוא עושה בפני רבים, שאם נאמר שאף מה שבתוך ביתו נקראת מניעת תענוג, אם כן כשאינו נועל מנעליו בשבת אבלות הוא וכשאין מניעתו בתוך ביתו נקראת מניעת תענוג כך עשיית בתוך אינה נקראת מניעת תענוג, וסוף דבר אין זו ראיה כלם, ובבאור הלכות אבל יתבאר ענין זה יפה בע"ה, ואין לנו לאסור אלא כל האסורים משם מנעל אף בביתו, ובפרק מצות חליצה [ק"ב ע"ב], אמרו בפירוש ולא יטייל במנעל וסנדל ואנפליא מבית לבית ומטה למטה ופרשוה באנפליא של עור, אלמא אף בבית אסור, ויש מן הגאונים גם כן שהכריעו לדעת שלישית לאסור סנדל של שעם אף בבית מפני שהוא נקרא אצלם מנעל, וראיה לדבריהם ממה שאמרו בפרק מצות חליצה [שם] חלצה בסנדל של שעם חליצתה כשרה, וודאי חליצה ושבת שוים הם לענין מנעל, את שקרוי מנעל בזה קרוי מנעל בזה את שאינו קרוי מנעל בזה אינו קרוי מנעל בזה, וכמו שאמרו בפרק במה אשה במסכת שבת [ס"ד ע"ב] בסוגית אין הקטע יוצא בקב שלו, ואע"פ זו המבארת ענין יום הכפורים מוכחת שאינה נקרא מנעל כמו שפרשנו, הם מפרשים ענינה בדרך אחרת לומר שמה שתירץ רבא בין לר' מאיר בין לר' יוסי מנעל הוא לא קב הקטע בלבד הוא אומר כן אלא אף בשל שעם, והטעם מפני שהוא אצלם מן עץ כקב הקטע שהוא מנעל וחליצתן כשרה, ובשבת הוא שנאסרו אע"פ שהם מנעל לא מתורת משוי אלא מטעם דלמא שליף אבל של היטני אין נקראין עץ אלא קשים של חטים וכן כלם ומפני זה הותרו ביום הכפורים.
והתר מנעל עצמו לחולה שאין בו סכנה יתבאר ממה שאמרו במשנה [ע"ג ע"ב], והחיה תנעול את הסנדל, פרוש שהצנה קשה לה, ואמרו בגמרא [ע"ח ע"ב] משום צנה, ושמואל אמר כל מחמת עקרב מותר, ר"ל כל מקום שיש לחוש לעקרבים מותר לכל אדם לנעול, והר"ם ז"ל [הל' שביתת עשור פ"ג ה"ח] כתב מותר לכל אדם לנעול את הסנדל [מחמת עקרב וכיוצא בה כדי שלא תשכנו והחיה מותרת לנעול את הסנדל] מפני הצנה, זהו מה שהותר מכלל שלשה ענויין הנזכרים, אבל ענוי רביעי אין היתר לאיסורו, ולא עוד אלא שצריך להרחיק מכל זה המביא לידי הרגל עבירה, ועל זה היו המנהגות חלוקים בימי רבותינו בענין הדלקת הנר, כמו שאמר בפרק מקום שנהגו במסכת פסח ראשון [נ"ג ע"ב] מקום שנהגו להדליק את הנר ביום הכפורים מדליק מקום שנהגו שלא להדליק אין מדליקין תנא וכלן לדבר אחד נתכוונו, פירוש מי שנוהג להדליק כונתו שיבוש מנפשו ומזולתו ולא יבא לידי עברה, ומי שנוהג שלא להדליק כדי שלא תהא מראית העין סרסור בינו ובין החטא, אבל אם חל יום הכפורים להיות בשבת הכל חייבין להדליק לפי שהדלקת הנר בשבת חובה כמו שיתבאר במקומו בע"ה.
ואחר שבארנו דין חמשה ענויין בכלליהן ובפרטיהן למי שכבר חלה עליו חובת ענוי, עלינו לבאר היאך יתנהג מי שלא חלה עליו עדיין חובת ענוי מדין תורה, ודרך כלל נראה לפי מה שאמרו רבים, תינוקות מתחילים להתענות ד' שנים סמוך לפרקן, ר"ל קודם אותו זמן שחל עליו חובת התענות בדין תורה, שהוא בן י"ג שנה ויום אחד בתינוק, ובת שתים עשרה שנה ויום אחד בתינוקת, ואותם ד' שנים שהם מקדימין לתענית מהם שתים בתענית שעות, ר"ל שאם היה רגיל לאכול בשתים, אוכל בשלש, בשלש, אוכל בארבע, (מאכילין אותו בארבע), ומוסיפין בענויו כפי כח התינוק, ומהם שנים האחרונים שחייב להשלים את התענית מדברי סופרים, ואם היה התינוק חולה, ולא סוף דבר חולה אלא שטבעיו חלושים, ואין בו כח לסבול את הענוי אינו מקדים קודם זמן תורה אלא ב' שנים, אחד לשעות ואחד להשלמת מדברי סופרים, יהיה אם כן כלל הדברים בתינוק ובבריא בן תשע ובן עשר לתענית שעות, ר"ל יום הכפורים שבשנת י' ושבשנת י"א, שלא תטעה לפרש בן ט' שיתענה בשנת ט' ובן י' שיתענה בשנת י', וכן בכלם אין בכונתנו לפרש בהם השנה, שאנו מזכירין בן י', ר"ל כל בן י' שלימות שנכנס לשנת י"א, ונמצאת לתענית שעות בן ט' ובן י', ר"ל יום הכפורים שבשנת י' ושבשנת י"א, ובן י"א ובן י"ב להשלמה מדברי סופרים, ר"ל יום הכפורים שבשנת י"ב ובשנת י"ג, ובן י"ג להשלמה מן התורה, ר"ל יום הכפורים שבשנת י"ד, וכל זה בתינוק, ולתינוקת בת ח' ובת ט' לשעות, ר"ל יום הכפורים שבשנת ט' ושבשנת י', בת י' ובת י"א להשלמה מדברי סופרים, ר"ל יום הכפורים שבשנת י"א ושבשנת י"ב, בת י"ב להשלמה מן התורה, שהוא יום הכפורים שבשנת י"ג, ובחולה, בן י"א לשעות, בן י"ב להשלמה מדברי סופרים, ובתינוקת בת י' לשעות, בת י"א להשלמה מדברי סופרים, זהו מה שנראה לפסוק בזה דרך כלל, וכבר הבינו רבים כן בדברי הרב אלפסי ז"ל, שרבו מחלוקת בפסק זה ובבאור הרב פאסי בו.
ובאור הסוגיא [פ"ב ע"א] לפי כלל זה כך הוא, התינוקות אין מענין אותן ביום הכפורים אבל מחנכין אותן לפני שנה ולפני שתים כדי שיהיו רגילין במצות, וענין מחנכין פרושו, חנוך שעות, ולפני שנה ולפני שתים פרושו, לפני שנה הסמוכה לפרקן ולפני שתים הסמוכות לפרקן, יהיה אם כן אמרנו לפני שנה, שתי שנים סמוך לפרקן, ואמרנו לפני שתים, שלשה שנים הסמוכות לפרקן, והטעם במה שהוא תופש לשון לפני שנה לפרקן ואינו תופש לשון לפני פרקן עצמו, מפני שברור לנו בשנה שלפני פרקן שיהיה בדין השלמה מדברי סופרים, וכונתו לחקור בשנים שלפני אותן שני השלמה שבהם החנוך שעות לבד, ושאלו על זה בגמרא השתא לפני שתים מחנכן לפני שנה מבעיא, ותירץ כאן לחולה כאן לבריא, פירוש לחולה שאין לו השלמה מדברי סופרים אלא שנה הסמוכה לפרקן מחנכין אותו לשעות לפני אותה שנה, ולבריא שיש לו השלמה מדברי סופרים שתים הסמוכות לפרקן מחנכין אותו לשעות אותה שנה שלפני השתים, הא למדת שלדעתו של תנא קמא לומר שאין לו חנוך שעות אלא שנה, לא לחולה ולא לבריא, אלא שלבריא מוסיפין בשעות כפי כח, אבל בהשלמה מדברי סופרים הם חלוקים שתים לבריא ואחד לחולה, וכבר בארנו בענין חולה, תינוק כחוש ודל כח, זהו ענין המשנה, ואחר כך באו רב הונא ורב נחמן בגמרא להוסיף בחנוך שעות לבריא שנה אחרת, שיהא התינוק הבריא בדין ב' שנים של חנוך שעות ובדין ב' שנים של השלמה מדברי סופרים, שעקר דעתם אינו אלא להשוות שני חנוך שעות לשני השלמה מדברי סופרים, וזהו שאמרו בגמרא אמר רב הונא בן ח' בן ט' מחנכין אותו לשעות, פירוש שמתענה לשעות בהם ביום הכפורים שבשנת ט' ושבשנת י', אלא שבשנת י' מוסיפין לו בשעות יותר ממה שלא התענה מהם בשנה שעברה, ובן ח' ובן ט' פירושו בן ח' שנכנס לט' ובן ט' שנכנס לי', וכן כלם, כמו שפרשנו למעלה.
ונשוב לדברי רב הונא והוא אמרו בן ח' ובן ט', מחנכין אותו לשעות בן י' ובן י"א משלימין אותו מדברי סופרים בן י"ב משלימין אותו מן התורה בתינוקת, ורב נחמן אמר בן ט' ובן י' מחנכין אותו מחנכין לשעות בן י"א ובן י"ב משלימין מדברי סופרים בן י"ג משלימין מן התורה בתינוק, ורב הונא ורב נחמן לא חלקו כלל אלא שזה דבר בתינוק וזה דבר בתינוקת כמו שכתבנו, וכן פרש"ז, ואמרו עוד שם ור' יוחנן אמר בן י' ובן י"א מחנכין לשעות בן י"ב משלימין מן התורה בתינוקת ובן י"ג בתינוק, אלו הם דברי ר' יוחנן, ובאור דבריו של ר' יוחנן לא קבל בדין תינוק ותינוקות השלמה מדברי סופרים כלל, אלא שבחנוך שעות הוא סובר שמחנכין ב' שנים לפני פרקן, וזהו שאמר בן י' ובן י"א מחנכין לשעות שהוא יום הכפורים שבשנת י"א וי"ב, והוא הדין לתינוק שאינו מקדים לשעות אלא ב' שנים, והיה לו לומר בו גם כן בן י"א ובן י"ב מחנכין אותו לשעות, ר"ל יום הכפורים שבשנת י"ב ושבשנת י"ג, ובן י"ג משלים מדאוריתא בתינוק, וגם בגמרא מצאנו כן בדבריו של ר' יוחנן, אלא שהרב אלפסי ז"ל קיצר בלשון דבריו של ר' יוחנן, אולי סמך על המבין, ומכיון שאמר בן י"ג בתינוק, פשוט הוא לכל מי שיש מוח לקדקדו שאין ג' שנים לחנוך שעות ואין הפסק שנה בין חנוך שעות להשלמת מדין תורה, ואם כן כונתו היתה לומר בן י"ג לתינוק עם ב' שנים לחנוך שעות לפניה, וכתב הרב פאסי על זאת הסוגיא, אע"ג דפליג ר' יוחנן דאמר השלמה דרבנן לית ליה קיימא לן כרב הונא ורב נחמן ובת י' ובת י"א לתינוקת אי נמי בן י"א ובן י"ב לתינוק משלימין מדרבנן, ובן ט' ובן י' מחנכין לשעות, זהו לשונו, נראה במה שאמר ובן ט' ובן י' מחנכין לשעות, שעל התינוק הוא אומר כן, שאם על התינוקת והם בדין השלמת חכמים היא עומדת תענית שעות מה טיבו, אלא שעל תינוק הוא אומר כן, והיה לו לומר כן בן ח' ובן ט' מחנכין אותן לשעות בתינוקת, אלא שקיצר הלשון וסמך על מה שכתב, ובמה שאמר גם כן, קיימא לן כרב הונא וכרב נחמן, כלל כמו שכתבנו.
ומה שהקשו בגמרא לר' יוחנן מלשון משנתנו, גרסא שלנו ופרושה כך היא, הקשו בגמרא תנן התינוקת אין מענין אותן ביום הכפורים אבל מחנכין אותם לפני שנה ולפני שתים, בשלמא לרב הונא ורב נחמן לדבריהם אלא לר' יוחנן קשיא, ותירץ אמר לך ר' יוחנן אימא שנה או שתים סמוך לפרקן, זו הוא גרסא שלנו, ופרושה על דרך מה שכתבנו בפירוש המשנה שענין לפני שנה ולפני שתים, ר"ל לפני שנה הסמוכה לפרקן יש בהם דין השלמה, ומאחר שהוא תופש בדבריו לשון לפני שנה הסמוכה לפרקן ולא תפס לשון לפני פרקן, נראה שבשנה עצמה הסמוכה לפרקן יש בהם דין השלמה מדין סופרים ואין בה מקום לחנוך השעות, וביאר הוא הדין חנוך שעות בשנים שהם קודם שנת השלמה, וכן במה שאמר גם כן לפני שתים, זהו באור מה שאמר בשלמא לרב הונא ורב נחמן שנה לדבריהם כמו שכתבנו, וכן בלפני שתים לדבריהם, אלא לר' יוחנן כשהוא תופש לשון שנה ולפני שתים היה לו לומר לפני פרקן ממש, אחר שאין שם השלמה מדברי סופרים, ותירץ אימא שנה או שתים סמוך לפרקן, ר"ל שנה לחולה ושתים לבריא, אלא שיש מי שגורס בשלמא לרב הונא שנה לדבריהם שתים דאוריתא, ולבעלי גרסא זו פירוש אחר ופסק אחר שלא כדעתנו, וברוך יודע האמת, ובגמרא ספרדית מדוייקת מצאתי בפירוש, בשלמא לרב הונא ולרב נחמן לפני שנה לדבריהם או שתים סמוך לפרקן נמצא שהוא סומך ענוי שעות לפרקן ממש ואין השלמה מדברי סופרים בנתים, ותירץ מאי חנוך דקאמר השלמת סופרים, והקשה לו ממה שאמרו אי זהו תענית שעות היה רגיל לאכול בשתי שעות אוכל בשלשה שעות, וכו', ותירץ תרי תנאי הוו, פירוש חנוך וחנוך השלמה מדברי סופרים, זהו דרך הסוגיא ופירושה לפי שאנו כוללין בפסק זה, וכבר מצאנו מי שמפרש כן בדברי הרב פאסי, אלא שרבו מחלוקות בפירוש סוגיא זו, ובפסק היוצא ממנה, וגם הר"ם ז"ל [הל' שביתת עשור פ"ב ה"י] מה שכתב בזה יורה שפירש בה פירוש אחר רחוק ממה שכתבנו אלא שלא נתבררו לנו דבריו, אמר זהו לשונו, בן י"א בין זכר בין נקבה מתענה ומשלים מדברי סופרים, וכבר הגיה עליו הראב"ד ז"ל ואמר גירסא זו לא מצאנוה בספרינו שיהיו הזכר והנקבה שוים להתחלת חנוך בי"א אלא זכר לפי פרקו ונקבה לפי פרקה והלכה כרב הונא ורב נחמן וקיימי בחדא שיטתא ולא פליגי אהדדי אלא דמר קאי בתינוק ומר קאי בתינוקת, עד כאן לשון הראב"ד ז"ל.
ומה שכתב הר"ם ז"ל בזה גם כן [שם] קטן בן ט' מחנכין אותו לשעות, וכן מה שאמר [שם הי"א] קטן פחות מבן ט' אין מענין אותו כדי שלא יבאו לידי סכנה, נראה מדבריו שאין מענין בן ח' כלל, נראה דעתו שרב הונא ורב נחמן חולקין זה עם זה ושהוא פוסק כרב נחמן, וכן הבינו הרבה בדברי אלפסי ז"ל וכתבו בשמו בפירוש שרב הונא ורב נחמן העמידו דבריהם בין בתינוק בין בתינוקת, וחולקין זה עם זה, שאין גורסין בדברי רב הונא תינוקת ולא בדברי רב נחמן תינוק, ור' יוחנן חולק עליהם בשתים בעקר השלמה של דבריהם ובענין חנוך שעות, ר' יוחנן מפריש בחנוך שעות בין תינוק לתינוקת, אע"פ שלא הפרישו ביניהם רב הונא ורב נחמן, על דבר אחד נתכוונו שניהם, פירוש דבריו אצלם שעל דין השלמת סופרים הוא אומר כן ששניהם מודים שיש זמן השלמה מדברי סופרים מה שאין כן לדעת ר' יוחנן, אבל חנוך שעות ובזמן השלמת סופרים ודאי רב הונא ורב נחמן חלוקין זה עם זה והלכה כרב נחמן, ונותנים טעם לדבריהם במה שפסקו כרב נחמן מפני שבהשלמת בן י' נמצאו רב נחמן ור' יוחנן בשטה אחת שלא להשלים וכן בבן ח' ששניהם אומרים שלא לחנוך בשעות, ונמצאו דבריו של רב הונא דברי יחיד בחנוך שעות לבן ח' ובהשלמת סופרים לבן י', ובחנוך שעות לבן ט' נמצאו רב הונא ורב נחמן בשיטה אחת לחנכו בשעות ודברי ר' יוחנן בו דברי יחיד, וכבר יצאה לנו הוראה במסכת חולין בפרק שני [ל"ו ע"א] במה שאמרו שם, בנתקנח מיהא שוו להדדי מר לא מכשר ומר לא מכשר, שכל זמן שיחלקו שלשה מן האמורין זה עם זה במה שאפשר להשוות דעת השנים כנגד השלישי הלכה כמותם, וכלל הדברים לדעתם של אלו הוא שבן ט' ובן י' מחנכין לשעות בין תינוק בין תינוקת, בן י"א משלימין מדברי סופרים, בן י"ב משלימין מן התורה בתינוקת, ובתינוק מדברי סופרים בן י"ג אף בתינוק משלים מן התורה וכן נראה דעת הר"ם כמו שכתבנו, וכן הבין הרב ר' זרחיה בדברי הרב אלפסי ז"ל עד שכתב בפירוש מה שכתב הרב אלפסי משלימין מדרבנן בן י"א בין תינוק בין תינוקת ליתה, עד כאן דברי ר' זרחיה, ועל דרך האמת הדברים זרים, היאך ראוי לומר שנקדים להשלמת דבריהם את התינוק לפני פרקו מן התינוקת לפני פרקה, והלא לפי סוגית השיטה כלה דתינוקת בריאה וחזקת הטבע יותר מן התינוק וראוי להקדים לה לפי כחה וכל שכן שאין להקדים לתינוק, ולרב הנזכר בעל המאור ז"ל דעת אחרת ודבריו סתומים, יש מי שהבין בדבריו שהוא סובר שדעתו לפרש דברי רב הונא ורב נחמן ששניהם דברו בתינוק ולא בתינוקות כלל וחולקין זה עם זה, ויש מי שנוטה לדעת אחרת בבאור דבריו וכולל מהם שרב הונא ורב נחמן דעת שלשתם שוה בחנוך שעות שהוא ב' שנים לפני זמן השלמת סופרים בין לתינוק בין לתינוקת, וכן דעת שלשתם שוה בהשלמה מן התורה שהיא כבת י"ב לתינוקת וכבן י"ג לתינוק, לא נחלקו אלא בהשלמה מדברי סופרים שלדעת רב הונא הוא ב' שנים קודם הפרק בין לתינוקת בין לתינוק כל אחד לפי פרקו, ולרב נחמן שנה אחת בין לתינוק בין לתינוקת, ולר' יוחנן אין דין השלמה מדברי סופרים כלל לא בתינוק ולא בתינוקת, ואחר שהתבאר אצלם מה שדעת אצלם שוה בו ומה שהם חולקים בררו להם בנסח דברי רב הונא גירסא זו, אמר רב הונא בן ח' ובן ט' לחנוך שעות בן י' ובן י"א להשלמה מדרבנן בת י"ב להשלמה מן התורה בתינוקת, ובתינוק בן ט' ובן י' לחנוך שעות בן י"ב להשלמה מדרבנן בת י"ב להשלמה מן התורה בתינוקת, ובתינוק בן ט' ובן י' לחנוך שעות בן י"ב להשלמה מדברי סופרים בן י"ג להשלמה מדברי תורה, שמאחר שנודע לנו כלל דעתו שיש לו חנוך ב' שנים ודין השלמת סופרים שנה אחת כך ראוי לברר סדר שמועתו, וכן על דרך זה נדע דעתו של ר' יוחנן שבתינוק בן י"א ובן י"ב הוא בדין חנוך שעת ובן י"ג להשלמת תורה, ובתינוקת בת י' ובת י"א לחנוך שעות ובת י"ב להשלמת תורה ומלבד כל זה שכתבנו בארו קצת מפרשים ביאורים בסוגיא זו יצא מהם דעות נכריות לדעתם לא נתנו ליכתב למי שלן בעומקה של הלכה.
מעתה נשאר לנו לפרש בתינוקות קטני קטנים, ר"ל פחותים מבן ח', שאין בהם דין ענוי אף לשעות ורגעים, שאע"פ שהם מותרים באכילה ובשתיה וברחיצה ובסיכה אסורין הן בנעילת הסנדל, אלא שבהיתר הדברים האחרים נתחדשה כבר מחלוקת בין הגאונים, שהתיר אף לגדול להאכילם ולהשקותם ולהרחיצם ויש מי שלא התיר ברחיצה וסיכה אלא לקטנים עצמם מאליהם, ומחלוקת זו אירעה להם מצד פירוש הסוגיא, ולשון הסוגיא בזה כך הוא, התינוקות מותרים בכלם חוץ ממנעל וסנדל, ושאלו בגמרא [ע"ח ע"ב] מאי שנא ממנעל וסנדל דאמרי בית נשיה עבדי להו, פירוש בית אביו, ותרץ רחיצה וסיכה מימר אמרי מאתמל עבדי להו, והקשה מנעל וסנדל נמי נימא מימר אמרי מאתמל עבדי להו, ותירץ לא אפשר דהא אמר שמואל האי מאן דבעי מטעם טעמא דמיתותא ליסים מסאני ולגנאי, והקשה והרי מותרין לכתחלה קא תני, אלא אמר רבא כל מידי דאית ביה רביתא לינוקא לא גזור רבנן דלית בה רביתא גזור רבנן דאמר אביי רביתא דינוקא מיא חמימי ומשחא גדל פורתא ביעתא בכותחא, זהו לשון הסוגיא, ודעת המחמירין לפרש בה, התינוקות מותרין בכלם, פירוש הם עצמם לא על ידי גדול, כמו שאמרו בענין נבלות [יבמות קי"ד ע"א] לא תאכלום לא תאכילום להזהיר גדולים על הקטנים, ואע"פ שבענין אכילה ושתיה אמרו נותנת אשה פת לתינוק, אין ממנו ראיה לרחיצה וסיכה, שענוי אכילה ושתיה יש בו סכנה לתינוק אבל רחיצה וסיכה אין במניעתם סכנה ולא הותרו אלא על ידי עצמן, והקשה מאי שנא מנעל וסנדל וכו', כלומר מאי זה טעם אתה בא לאסור מנעל וסנדל, שלא יאמרו שהגדולים הנעילום ונמצאו עוברים על שלמדו מן התורה לא תאכלום לא תאכילום כמו שיתבאר בתלמוד יבמות [שם], והרי הטעם איסור זה אף ברחיצה וסיכה הוא ראוי לדונו, והואיל ואין במניעתם סכנה היה ראוי לאוסרם, שלא יאמרו הגדולים הרחיצום, והרי גדולים מצווים להזהיר את הקטנים כל זמן שאפשר להם בלא אותו איסור, כגון נבילות וכגון רחיצה וסיכה, ותירץ שרחיצה וסיכה מותרין מיהא על ידי עצמן, ואין אנו חוששין למה שאתה אומר שיחשדו הרואים את הגדולים שהם סכום והרחיצום, שאם יחשדום בכך יאמרו שמאתמל עשו כך, ולא יאמרו כן בנעילת הסנדל, שהרי ברור לכל אדם שאין אדם מישן את בניו ומנעלים ברגליהם מפני שצער גדול בכך, והוא אמרם האי מאן דבעי למטעם טעמא דמיתותא ליסום מסאני וליגני, והקשה על זה והא מותרין לכתחלה קתני, ר"ל שמותר לתינוק לכתחלה, ואם טעם ההיתר אינו אלא שיאמרו מאתמל סכום והרחיצום היאך מתירין את הדבר לכתחלה, ואם טעם ההיתר אלא שיאמר לכתחלה מפני טעם זה, אלא שחזר ונתן טעם אחר להתירן, והוא הדברים המועילים בגדול התינוק התירום על ידי עצמן ולא חששו חכמים לחשש לחשד הרואים כלל, אבל מנעל וסנדל שאין בהם תועלת בגדולו אסרו מטעם חשד רואים, אע"פ שהיה מן הדין להתירן על ידי עצמן, ומפני חשד זה אף על ידי עצמן, אלו דברי המחמירין, ואין בהם טעם וריח, והיאך נמחה ביד התינוק שלא לנעול אחר שהוא נועל מעצמו, והלא קטן אוכל נבלות אין בית דין מצווין להפרישו, אלא שהם מטילין חומרא יתירה על אב ואם לומר שהם מצווים להפריש, וסוף דבר אנו אין לנו אלא מה שפרשו המקילים ורבינו שלמה ז"ל בכללם, שהתינוקות מותרין בכלם אף על ידי גדול, אלא שהמקשה היה סבור שדעתו של תנא לומר שהם מותרין דוקא על ידי עצמן, ומפני זה הקשה רחיצה וסיכה נמי וכו', וכולה סוגיא, עד שבא להקשות בסוף הדברים והא מותרין לכתחלה קא תני, ר"ל מותר לכתחלה עד שאם בא גדול לימלך אומרין לו הרחיצהו והאכילהו, ומאחר שכן מה לנו אם יאמרו בני נשיה עבדי להו, והלא אם עשו כדין עשו, אלא שכל דבריו שכל שיש בו צד תועלת בגדול התינוק מותר אף על ידי גדול וכל שאין בו צד תועלת בגדולו אסור לגדולים להעשות על ידיהם מטעם שכתבנו, אלא שאם עשה מאליו אין מוחין בידו, שהקטן אין עליו תורת דין מצוה או דין חובת עברה, שהאדם בתחלת ענינו לא יולד בעל מעלה או בעל חסרון, כמו שלא יולד בעל מלאכה מן המלאכות, ולא ימצא בקטנותו משיג מקשיב על שפת אמת, אבל שהשלימות בו בכח יוצא בכח הנפש ההיולאנית המוכנת לקבל צורת השכל, ועד אשר יפעל הכח ההוא הוא בהצלחתו חסר המעלות ובטבע התכונות הרעות והתאוות הבהמיות והוא אמרם [קה"ר ט' ט"ו], כיון שנברא אדם נוצר עמו יצר הרע, אבל בצאת הכח הנכבד יקנה הקנינים הטובים, והוא שיצר טוב לא נברא עד י"ג שנה, כי אז הוא מתחיל להתישב בדעתו לדעת ולהבין, והוא שהמשיל עליו שהוא, ר"ל היצר הטוב, הוא בתחלת מלכותו כמו שיוצא מבית הסהר, מתחת כבוש יצר הרע, והוא צריך להתגבר ולנצח הראשון בריבו ולהחליש כח העוזרים לרעה היושבים ראשונה במלכות, והוא אמרו [קהלת ד'] טוב ילד מסכן וחכם וגו', כי מבית הסורים יצא למלוך וגו', ראיתי את כל החיים המהלכים תחת השמש וגו', אין קץ לכל העם לכל אשר היה לפניהם וגו', הכונה בכל זה המשל הנשוא [נדרים ל"ב ע"ב] על המלך הגדול הסובב את העיר להלחם עליה לתפשה עד אשר מצא בה איש מסכן וחכם אשר השתדל להשיב אחור מחשבת האכזר המסית והמדיח, אמר על זה טוב ילד מסכן וחכם וגו', וקראו זקן והאחר קרא ילד על הצדדים שהזכרנו, ואמרו כי מבית הסורים יצא למלוך, הוא אצלי באור על הילד המסכן, אשר בודאי בהתגברו ינשא למלוך והגבורים ישפלו, ואמר עליו שהוא ימלוך בצאתו מבית הסורים, ר"ל בהיות משוחרר משעבוד הקודם, במלכותו נולד רש, רוצה בו אצלי שגם הוא מלך אלא שלא יצא טבעו ולא נולד כחו בעת הולד האדם אבל נולד רש מבלתי יכולת ומאין צד התגברות, והחכם ר' שמואל אמנם פרשו על היצר הרע והוא בית הסורים בטן אמו, ואמר שהוא יצא למלוך מעת הלידה, אמנם הוא נולד רש, רוצה בו שלא מלך אלא מתוך דלות הדעת, על דרך אמרם ז"ל [שם מ"א ע"א] מאי עני עני בדעת, ואין ביאורו בזה נכון אצלי, ולפי מה שבארתי נראה שקשר אמרו ראיתי את כל החיים וגו', באורו אצלי כלומר התבוננתי במהלכים עם הילד השני אשר עמד תחת הראשון והוא אמרו, אשר יעמוד תחתיו, ומצאתי שהם מעטים ומצאתי חיילות הראשון גדולות ובצורות הוא אמרו, אין קץ לכל העם אשר היה לפניהם, ולהפליג במיעוט המשתדלים על צד ראוי אמר, וגם האחרונים לא ישמחו בו, רוצה בו שלא יצאו ידי חובת שכלם ממנו עד שיגיעו אל התכלית המבוקש שהיא השמחה השלימה כמו שאמר [שה"ש א'], נגילה ונשמחה בך, אחר אמרו הביאני המלך חדריו, שהרמז בו על מעלות קודמות בסדר והוא אמרו גם כן ורעות רוח, כי כן יאמר על הפעלה אשר יכוין פועלה אל התכלית ולא יגיע התכלית ההוא, כמו שאמר הנביא על בלתי קבלם תוכחתו, [ישעיה מ"ט] ואני אמרתי לריק יגעתי לתהו והבל כחי, וכל זה בהיות האדם בלתי משלים בו חקו כאמרו [קהלת ט'] ואיש לא זכר את האיש המסכן ההוא, ואמרו [שם] חכמת המסכן בזויה וגו' והחכם ר' שמואל כבר פירש בזה פנים אחרים כלם נכוחים למבין, וסוף דבר אין האדם בטבעו בתחלת ענינו בעל מעלה כמו שבארנו, וכמו שאמר גם כן [איוב י"א] ועיר פרא אדם יולד, אלא שמכל מקום צריך להרגיל התינוק מעט מעט במעלות, שהתינוק בקטנותו מוטבע במדות אשר ירגילוהו בו קרוביו ומנהיגיו, כאמרו [שם] ואיש נבוב ילבב ועיר פרא אדם יולד, רוצה שהאיש נבוב וצריך להלבב מעט מעט, כי בהולדו הוא על טבע הבהמה, לא פחות ולא יתר, כי אין לשכל מוצא כלל, ולשאר כחות אמר המלך הזקן הנה ארצי לפניכם שבו וסחרוה והאחזו בה, ישליו אהלים לשודדים, והמשכיל בעת ההיא ידום כי עת רעה הוא, ומפני שלא יחזיקו במלכותם בהיותם יושבים לבטח עליה, צריך שירגילו הקטן מעט מעט ויחנכוהו וידריכוהו במעלות וירחיקוהו מן הפחתיות קצת הרחקות, עד אשר ישובו המדות הטובות אצלו קנין ושאר המדות מתכנת, ומלות קנין ומתכנת על הצד אשר הוזכרו הנה הם מלות דבריות, תונח מלת הקנין על התכונות אשר ישתרשו באדם לא יעתקו רק בכבדות, וגם לא יתנועעו כי אם בקושי, והמתכונת יאמר על התכונות הבלתי משתרשות בן לילה היו ובן לילה יאבדו ואל זה כיון השלם באמרו [משלי כ"ב] חנוך לנער על פי דרכו גם כי יזקין לא יסור ממנה, ואמר [שם י"ט] יסר בנך כי יש תקוה וגו', שהוא כיון בזה בהדרכת מנהיגיו אותו לנחותו בדרך ישכן אור, והעיר בהעתיק האדם את הבנים בניו תחלה מן המדות הטבעיות אשר נולדו תיומות עמהם בהולדם, עד אשר לא ישתקעו בהם בגדלם, ולא יקחו להם נשים מאשר כבר בחרו מהם, והוא אשר העיר הנה [שם כ"ב] צנים פחים בדרך עקש וגו', וסמך אל זה חנוך לנער וג', והנה זה מבואר אל הכונה הנזכרת והוא אמרו אחר זה ככולל דבריו [שם], הט אזנך ושמע דברי חכמים ולבך תשית לדעתי כי נעים כי תשמרם בבטנך יכונו יחדו על שפתיך.
